המועצה המקומית קרני שומרון הוציאה לגמלאות עובדת חרשת בת 63, לאחר שבודדה אותה חברתית ומקצועית. בית הדין לעבודה פסק לה פיצוי של כ-370 אלף שקל
מנהלת חשבונות בכירה, שהועסקה משנת 1986 במועצה המקומית קרני שומרון, הוצאה לגמלאות שלא כדין, לטענתה תוך הפלייתה בגלל מוגבלותה. לדבריה, בעקבות סכסוך בינה לבין שותפתה לחדר, החליטה המועצה להקים מחיצה בינה לבין העובדת באופן שפגע בעבודתה: מאחר שהיא חירשת וקוראת שפתיים, המחיצה מנעה ממנה תקשורת עם הסביבה.
ומכאן העניינים רק התדרדרו: לאחר שמחתה על הקמת המחיצה, היא הועברה למשרד נפרד ואז הועברה שוב אל מחוץ למתחם הגזברות. לדבריה, היא סבלה התנכלויות מצד העובדים, שיצאו נגדה ב"מסע ציד" במטרה להכשילה. הצעד האחרון שהופעל כנגדה היה זימונה לשימוע, שבסופו התבשרה על יציאתה לגמלאות. הערר שהגישה לוועדת השירות במועצה נדחה, ועל אף שארגונים שונים ושר הפנים דאז, אלי ישי, ביקשו שלא לסיים את העסקתה – החלטת המועצה נותרה בעינה.
בשל כך, היא הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. בתביעה דרשה להחזירה לעבודה או לשלם לה פיצויים בגין אובדן זכויותיה והשתכרותה ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. לטענתה המועצה לא לקחה בחשבון את היותה המפרנסת העיקרית של משפחתה, גילה המתקדם ומוגבלותה – שבגינם אפסו סיכוייה למצוא עבודה אחרת.
המועצה טענה מנגד שהתובעת הוצאה לגמלאות כדין, בעקבות נסיגה דרסטית שחלה בעבודתה – הן במישור המקצועי והן במישור החברתי. עוד טענה כי הוצעה לעובדת פרישה מוקדמת בתנאים מיטיבים אך היא סירבה, ולכן הוחלט להוציאה לגמלאות, בהתאם לזכותה הניהולית של המועצה כמעבידה.
בידוד ומידור קיצוני
השופטת הבכירה מיכל לויט פסקה כי החלטת המועצה התקבלה תוך התעלמות מוחלטת מהיותה של העובדת בעלת מוגבלות, ומבלי שנעשה כל ניסיון ללכת לקראתה. היא ציינה כי הנסיגה בתפקודה של התובעת החלה עם בידודה ומידורה: הקמת מחיצה שלא איפשרה לתובעת לראות אנשים היא "צעד דרסטי, בעל השפעה מכרעת על תפקודה".
המועצה הייתה מחויבת לנקוט בכל הדרכים האפשריות על מנת לסייע לעובדת להמשיך בעבודתה, קבעה ובכלל זה להתאים את מקום העבודה למוגבלותה – גם בפעולה של העדפה מתקנת. על כן התנהלותה אינה ראויה ונוגדת את הדין, בפרט כשמדובר בגוף ציבורי שמחויב בייצוג הולם לאוכלוסייה בעלת מוגבלות.
בעקבות זאת פסקה כי ההחלטה לסיים את העסקת התובעת פגומה ונתקבלה ובוצעה באופן בלתי סביר ובלתי מידתי. לאור מערכת היחסים העכורה וחלוף הזמן, הסעד הראוי הוא פיצוי כספי. לכן המועצה נדרשה לשלם לתובעת כ-370 אלף שקל, מתוכם 50 אלף שקל כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה. המועצה תישא גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 25 אלף שקל.
פרשנות: מגיע יחס מועדף
עו"ד גליה אליהו סבורה כי פסק הדין מוכיח שבמאבק בין מעסיק חזק לעובד חלש, ביה"ד יפסוק לטובת העובד. לדבריה, ישנן שלוש נקודות חשובות בפסק הדין: קביעת נורמת התנהגות גבוהה בהרבה מזו שמוטלת על מעסיק פרטי; בית הדין לא שלל עקרונית הוצאה כפויה של עובד לגמלאות לפני הזמן; והשלישית – שבית הדין התחשב מאוד במועצה בכך שלא הכריח אותה להשיב את העובדת לעבודתה.
עו"ד אסף אוסלקה מוסיף כי "לא רק שעובד בעל מוגבלות זכאי לשוויון מלא מול עמיתיו, אלא אף להעדפה מתקנת. במקרה זה היה על המועצה לעשות כל מה שניתן כדי למצוא לעובדת תפקיד חלופי ולהימנע מהוצאתה לגמלאות".
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין, 21.07.13