אוצר השלטון המקומי הוקם בשנת 1953, כצינור בלעדי של ממשלת ישראל להעברת כספים לרשויות המקומיות. הבנק קיבל כספים מהמדינה, העניק לרשויות אשראי ונהנה מהעמלות ומפערי הריבית. מאחר שהיה יכול לקזז את חובות הרשויות מכספי המדינה שיועדו להן, נהנה אוצר השלטון המקומי ממעמד  שהוא אולי חסר תקדים בבנקאות העולמית: בנק ללא חובות אבודים.

מניות היסוד בבנק, שהעניקו 51% מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית שלו, התחלקו באופן שווה בין  מדינת ישראל, מרכז השלטון המקומי בישראל ושותפות של בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט. קרוב ל־ 60% מהמניות הרגילות הוחזקו בידי המדינה, רשויות מקומיות והבנקים, ומעל 40%  מהמניות רגילות  הוחזקו בידי גורמים אחרים. הדירקטוריון כלל עשרה חברים: ארבעה נציגים של השלטון המקומי, שלושה  של המדינה ושלושה של הבנקים.

ב־ 1998 הוחלט על הפרטת הבנק, וכעבור שלוש שנים הוא נמכר לקבוצת הבנקאות האירופית דקסיה  המתמחה במימון מוניציפאלי, ושינה שמו לבנק  דקסיה ישראל.

על הדוחות הכספיים של אוצר השלטון המקומי בראשית שנות ה־ 60 חתום, בין השאר, מרדכי זגגי (1977-1898) החשב הכללי הראשון של מדינת ישראל. ב־ 1958 מונה זגגי ליו"ר ועדת ניירות ערך,  שקדמה לרשות לניירות ערך, ולאחר מכן – ליושב ראש הראשון של הרשות.

(מתוך האוסף של צבי ויהודה ברלב – משרד ברלב ושות', רואי חשבון)